הכרעת דין בתיק ת"פ 26778-12-10

לנאשם יוחסה בכתב האישום עבירה של איומים בכך שביום 4/8/10 איים על המתלוננת שהיתה אותה עת אשתו אשר חיה בנפרד ממנו.

המתלוננת, פלונית,  סיפרה כי אמנם  בני הזוג מתגוררים באותו בית אך בחלקים נפרדים שלו ואין ביניהם קשר.

באשר לתאריך הרלבנטי הנזכר בכתב האישום תארה, כי אותו יום חזר הנאשם מעבודתו והחל לחפש אחר דרכונו משהשיבה לו כי אינה יודעת היכן הוא, אמר לה כי אם לא תביא את הדרכון הוא ירצח אותה ויהרוס אותה. המתלוננת השיבה כי אינה נוגעת בחפציו ואינה יודעת היכן הניח את הדרכון ואילו הנאשם טען כי היא החביאה אותו וכי הוא יהרוג אותה באם לא תשיב אותו.

המתלוננת הוסיפה כי אותה עת היו מונחים בחצר הבית רהיטים שונים, לרבות מזנון כבד ואותם גרר הנאשם אל תוך הבית תוך שהבהיר לה כי הוא זה הקובע כיצד יתנהלו הדברים  ושב והבהיר לה כי יהרוס אותה ועליה להחזיר לו את הדרכון.

המתלוננת שנבהלה מהתנהגותו, הסתגרה בחדרה, אותו נעלה והתקשרה אל המשטרה. רק משהגיעה המשטרה, נאותה לפתוח את דלת החדר.

המתלוננת אישרה כי אותה תקופה שב להתגורר בחדר נפרד בבית, שם התגורר קודם לכן הנאשם, בנם המשותף ועל כן היו הרהיטים בחצר. עוד אישרה כי לא היתה מעוניינת בהכנסתו של אותו מזנון אל הבית.

באשר להליכים שהתנהלו בין בני הזוג בבית המשפט לענייני משפחה, ציינה המתלוננת כי אכן מתנהל הליך כזה אך כל כולו נוגע לענין רכושי והוא הבעלות על הבית.

עוד אישרה המתלוננת כי לאחר האירוע הנטען היא התקשרה לעורכת דינה וזו יעצה לבקש צו הגנה. היא אישרה כי השופט שדן בבקשה הורה על החזרתו של הנאשם, שהורחק קודם לכן ליומיים, הביתה.

באשר לאירוע עצמו, ציינה המתלוננת בחקירה הנגדית כי בנם של השניים לא נכח באירוע עצמו והגיע לאחר מכן ועוד ציינה כי לא היה באפשרותה להזעיק מי מהשכנים, אלא להסתגר בחדרה.

הוגש דו"ח פעולה של השוטרים אשר הגיעו על פי קריאתה של המתלוננת (ת/1) ובו נרשם כי המתלוננת מסרה כי הינה מפחדת מאוד מהנאשם, אשר איים עליה ואמר כי יהרוג אותה וכי במהלך כל השיחה עימה, היא בכתה והיתה "מאוד לחוצה".

הוגשה הודעתו של הנאשם במשטרה, אשר נגבתה ביום 4/8/10 (ת/4) ובה הכחיש הנאשם כי נקט אלימות כלשהי כלפי המתלוננת. כן הכחיש כי איים עליה באיום כלשהו באם לא תמצא את דרכונו.

משנשאל מדוע המתלוננת מפחדת ממנו, השיב: "אולי האקט שהכנסתי את הדברים של הביתה אז היא נלחצה. אין לי מושג מדוע שתפחד ממני. לא יודע מה הכניס אותה פתאום ללחץ.... נאי מקווה שהיא תתעשת ותסכים להפרד, זה טוב לשנינו. אין לה מה לפחד ממני".

כן הוגש דו"ח העיכוב בעניינו של הנאשם (ת/2) ובו נרשמה תגובתו לעיכוב: "אני לא איימתי".

הנאשם אישר בעדותו בבית המשפט כי אכן אותו יום חיפש ארח דרכונו ולא מצאו והמתלוננת השיבה לו כי תפקידו הוא לשמור על חפציו. משכך אמרה לו, החל להכניס את הרהיטים שהיו בחוץ, שכן גם הם חפציו.משהכניס את אחד המזנונים הבחין בדרכון ובפנקס ההמחאות שחיפש מושלכים במקום ואזי אמרה המתלוננת כי היא מתקשרת למשטרה ולאחר כ-15 דקות הגיעו למקום השוטרים.

הנאשם הסביר את המניע להגשת התלונה על ידי המתלוננת כך: "מה שאני חושב שהיא לא הבינה איך הזזתי את המזנון, איך הצלחתי לגרור את המזנון ולהכניס אותו פנימה, זה הדבר היחיד שאני מצליח להעלות על הדעת, אולי היא חשבה שאם אני מסוגל להזיז את המזנון מה הוא מסוגל לעשות עוד. אבל לא אמרתי מילה ושום איום לא יצא מפי".

הנאשם ציין כי עבד במשך עשרות שנים עם ציבור ואינו נוהג להרים את הקול. הוא אישר כי אות יום התרגז, אך ציין כי המרחק בין כך ובין איומים הינו רב. הוא חזר על כך כי לטעמו כל כעסה לש המתלוננת נבע מכך שהכניס את המזנון אל סלון הבית.

משנשאל אם כך הם פני הדברים, הכיצד השוטרים שהגיעו לביתם מצאו את התלוננת נעולה בחדרה, מבוהלת ובוכיה והשיב כי אינו מומחה לדפוסי התנהגות.

הוא אישר כי דרך כלל המתלוננת אכן אינה מתנהגת כך ,אך ציין כי דרך כלל הוא אינו מכניס רהיטים הביתה.

הוגש על ידי ב"כ הנאשם הסכם פשרה במסגרת תיק בימ"ש לענייני משפחה  (נ/1). הסכם זה יאנו נושא תאריך.